קונצרט הפרוייקט הקאמרי הישראלי, במרכז למוסיקה קאמרית, הקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה, תל אביב.
הקונצרט של הפרויקט הקאמרי הישראלי ביום חמישי האחרון היה מפלט נעים ומהנה משגרת החיים. אוסף הנגנים הצעירים והמוכשרים הגיש תוכנית ארוכה ומגוונת ששוטטה בין תקופות, סגנונות והלכי רוח שונים ולא חדלה מלרתק.
הקונצרט נפתח בסרנדה של נילסן וסיים בעיבוד לשביעייה לקטעים מתוך הסוויטה 'אספניולה' המפורסמת של אלבניז. בדרך נוגנה גם החמישיה לקלרניט של מוצרט, קכל581 ורביעיית פסנתר של שומן אופוס 47.
ים, ומאוד הלם את המעברים בין היצירות בקונצרט, שלכדו כל פעם מחדש את מלוא תשומת ליבו של המאזין.
אפילו יצירה כמו הפנטסיה לשלישיית פסנתר של פרטוש - הכתובה בשפה מוסיקלית מודרנית, שאינה תמיד קלה לעיכול לאוזן לא מיומנת, ובעלת אופי מסוכסך משהו - מיגנטה את הקהל, הודות לביצוע מלא כוונה, רצינות ומבע. החמישייה של מוצרט שנוגנה מיד אחריה, הפציעה כמו קרן אור מתוך העננים הקודרים של פרטוש. בכל פעם שחזר הנושא השני בפרק הראשון, נדמה היה שהילה זהובה מנצנצת מעל ראשו המתולתל של הכנר הראשון, דניאל ברד, שהליריות של נגינתו היתה מפעימה. הנגינה הצלולה של כל ההרכב וההנאה שעלתה מנגינתם ומשפת גופם, מילאו את האולם בעדנה ולרגע כולם היו אנשים טובים יותר.
מי שביקש להמשיך להאזין לדניאל ברד, התאכזב אולי מכשלא שב לבמה לביצוע הרביעייה של שומן, אך נגינתו של הכנר איתמר זורמן באלגרו של הפרק הראשון, המתיקה את אכזבתו. איתמר הוביל ביצוע אקספרסיבי, בנגינה נועזת, דרמטית וסוחפת.
עם השמע הצלילים הראשונים מתוך 'אספניולה' של אלבניז הדהד בראשי המשפט and now to something completely different הזכור לטובה מסדרת "הקרקס המעופף של מונטי פייטון". המשפט נאמר בין המערכונים השונים, ומאוד הלם את המעברים בין היצירות בקונצרט, שלכדו כל פעם מחדש את מלוא תשומת ליבו של המאזין.
הפרוייקט הקאמרי הישראלי, אודיטוריום הקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה, תל אביב, יום חמישי ה- 26 בדצמבר 2013, בשעה 20:30.
טבוע בחומר
בעולם בו החשיפה העיקרית לתמונות היא דרך מסך מחשב ומאגרי מידע אינטרנטים, הפך הציור לחלק מעולם ויזואלי, בו שכבות, פרטים ומשיכות מכחול לא עוברים את המסננת של פיקסלים ומיידיות; מה שלא קליט ברפרוף, חומק מהתודעה ונבלע בשדה של אימג'ים מתחלפים שהונדסו ספציפית למטרה זו. הדבר מוחשי עוד יותר כשמדובר בפיסול, היכול בקלות להדמות לזקן רומנטיקן המתרפק על חושניותו של החומר, בעולם בו דו מימד פלקטי
הפך לחוויה השלטת.
לכן, אולי זה לא מקרה שתערוכת הפיסול בפלורנטין 45 התאפיינה בנימה סוראליסטית דקה. העיסוק בחומר היה ניכר אמנם, אך נראה היה שבחלק מהעבודות התחפשו החומרים ואימצו תכונות של חומר אחר. כבר במבואה הוצג אובייקט מרשים משיש של זוהר כוטסמן, שלמרות האבן הסלעית הקשה ממנו היה עשוי, נדמה היה כאילו הוא זולג על המדרגות, בדומה לשעון של דאלי.
עבודתה של ענבל הופמן הפכה את החדר הפנימי לסביבת נוף נמוכה של פטריות ועשב, העשוי מנייר גרוס, ונראתה כתמונה הלקוחה מסיפורי אגדה. האשליה והפרספקטיבה המשתנה של קנה המידה הזכירו במידת מה את התערוכה של הוגו רונדינונה בגלרית זומר בספטמבר האחרון.
גם עבודותיה של אלה קנדל נגעו בפרספקטיבה- לרגעים נראו משטחי הסיליקון שיצרה כמו פרט מתוך עבודה ולרגעים כמו מפה אווירית. על אף היותו חומר סינטטי, נתן הסיליקון תחושה של ציפוי אורגני, בדומה לעור, וחיבר את העבודות הללו למימד האורגני- טבעי שנכח בתערוכה. העקבות של אובייקטים שהוטבעו בסיליקון הזכירו מאובנים ופני שטח של חול ים.
הרישומים הוגינאליים של ורה קורמן השאירו גם הם רושם של רקמה אורגנית. הפרגמנטים הכמעט שקופים נראו כמו רקבובית, ויכלו להתכתב במובן זה עם מצעי הגידול שהציגה ענבל הופמן בעבודותיה המצולמות. עבודתו של גד זוקין עם גדמי העץ נגעה בתפר בין האורגני למעובד. הענף התותב ש"צמח" על אחד מהם, החזיר את הסוראליזם לשיח.
בכלל, האחידות בתערוכה, היתה מלאכת מחשבת של האוצרת גילת נדיבי, שהשכילה למצוא את השפה המשותפת בין עבודות, שיחסי הגומלין ביניהן העשירו את הדיאלוג הפנימי של כל אחת מהן.
תערוכה קבוצתית בגלרית פלורנטין 45.
שעות פתיחה: ב'-ה 11:00-13:00, ג- ה 16:00-18:00, יום ו' ושבת 11:00-13:00
האמנים המשתתפים:
נמרוד ראובני, אלה קנדל, רותם פישלר, עדי גולדובסקי,
אורלי הומל, ורה קורמן, גד זוקין, ענבל הופמן, זוהר גוטסמן.
אוצרת: גילת נדיבי.
קלאסי בסלון שלוש, קונצרט פתיחת עונה - הרביעייה הישראלית מנגנת מוצרט.
את המוסיקה של עידן האורות The age of enlightenment מהמאה ה18 שנוגנה בגלרית שלוש בשבת האחרונה, הלם מאוד האור הרך של לפנות הצהריים שחדר מבעד לווילונות האולם. למעשה היה זה חדר פשוט ונעים, חף מסממנים תאטרליים של במה ואולם קונצרטים. מאחורי הרביעייה המנגנת נמתח חלון גדול, דרכו אפשר היה להשקיף על גגות הבתים המשומרים הסמוכים והכל נמזג בטוב טעם ועידון ארופאי.
יש משהו בחלל קטן, שאינו מיועד בהכרח להופעות, שיוצר מידה של אינטימיות בין המבצעים לקהל. העדרו של מתווך אקוסטי מביא למגע צמוד, כמעט חושפני, עם הצלילים והפקתם. תנאים אלה עשויים להיות תובעניים יותר עבור המבצעים והקהל, אך הרביעייה הישראלית התגברה עליהם, כאילו כלל לא היו קיימים, במקצוענות ובכשרון רב.
הרביעייה ביצעה שני קוורטטים של מוצרט, הראשון, קכל 155 שהלחין מוצרט בנעוריו והשני, קכל 465 המכונה "דיסוננס". יצירה זו היא אחת מתוך 6 רביעיות מאוחרות שהקדיש מוצרט לידידו המלחין יוזף היידן.
בבחירת שני הקוורטטים הללו הציג ההרכב בפני הקהל פנים שונות למלחין. מוצרט אמנם נפטר בגיל צעיר אבל תוחלת חיי היצירה שלו היתה כמעט כגילו והיקפה כשל אדם פורה שמת בשיבה טובה.
כך שההבדל בין מוצרט הנער בן ה 15 לבין הגבר בן ה 30 שהלחין את "רביעיות היידן", הוא משמעותי וניכר במוסיקה, במיוחד דרך פילטר של אותה סוגה של יצירה.
הפרקים האיטיים בביצוע הרביעייה נשמעו מלאי השראה, במיוחד האנדנטה קנטבילה של
רביעיית "דיסוננס". פרק זה הצטיין במתח שנשמר לאורכו דרך תנועה בין אינטנסיביות לקלילות
ובין "רומנטיות" לשקיפות כמטע נונשלנטית. פרקי האלגרו זכו להתלהבות רבה מצד הקהל.
בית הקפה "תולעת ספרים" שצמוד לגלריה היה הקודה המושלמת עבורי. אין כמו מוצרט על הבוקר ושמש סתווית של בראנץ' לנסוך אופטימיות על כל היום. קלאסי!
הרביעייה הישראלית, קונצרט פתיחת עונה בגלריית שלוש, יום שבת, ה-30 לנובמבר בשעה 12:00.
!Don't sugar coat it או with sugar coating או משפחה
Sugar coating הוא מושג בעל משמעות פיזית ומטפורית.
בהשלכה אל גוף העבודות, אפשר לומר שהאמן משתמש בציוריו באפקט שמזכיר את התכונה הפיזית של המושג ויוצא אל המנטאלי, מטפורי. החיפוי החלבי בחלק מהתמונות משמש כמצע היגייני לאיבר מדמם, כמו היה זה ראש חזיר מוגש על מצע עלי גפן. אלא שהדיסוננס שעולה מהדימוי הנ"ל אינו מתקיים בציורים, הדמויות אסטטיות לא פחות מהרקע ומבען כשל מסיכה המבטאת אמנם רגש מצד אחד (בדומה לקומדיה דל ארטה), אך מאידך מסתירה את כל מה שלא עולה בקנה אחד איתו.
הבעתן יכולה להראות לעיתים קפואה או חסרת חיים, אך לא כשל איבר כרות, אלא כשל מסכה, masca בלטינית, שפרושה רוח רפאים, או כשל בובה מוטלת.
האמן יוצר פסאדה, מאותן סיבות שהיא מתקיימת בחיים האמיתיים; מראית העין היא כמו צו חברתי שהפרטי נכנע לו ומקיים כמתווך תרבותי, על מנת לשמר את המבנים הקיימים בסביבה חברתית ועד לאישית ביותר, המשפחתית.
"..לאומללות במשפחות פנים רבות" כתב טולסטוי ורבים חזרו אחריו.
ואילו האומן, בסדרה זו של ציורים, בחר דווקא להתמקד במצג השווא המשותף לשושלות של המשפחות השונות, המאפשר את אריכות ימיה ומורשתה של האומללות ה"שקטה".
מודלים למצב קיומי זה מוצא האמן בתרבויות השונות;
ניתן לזהות השפעות אסיאתיות, בפנים הלבנות, המזכירות את האיפור של תיאטרון הקבוקי היפני. כמו גם את השפעתן של דרמות אמריקאיות, בהן הדקדנס עטוף בצלופן ורוד (סרטים כגון "פולינדרום" ו"אמריקן ביוטי" וכדומה).
האם יש פה ניסיון אמיתי להתחקות אחר הפערים בין זהות להתנכרות, בין אגו לסופר אגו, בין האדם לבין דמותו? האם העבודה היא אישית? אני חושבת שהמוטיבציה הראשונית להצגת המצבים הללו חייבת להיות אישית, אך העיסוק בה נעשה דרך הכללה, דרך האנושי - סוציאלי - משפחתי, כמחקר המציג ראיות.
האוריינטציה הפסיכולוגיסטית של העבודות באה לידי ביטוי לא רק בהעמדת הדמויות, אלא גם בבחירה (המכוונת או לא) בטכניקת עבודה רב שכבתית:
ל"משפחה" קדם גוף עבודות שעניינו מרקמים וטקסטורות, במהלכו התנסה האמן בחקר תכונותיהם והתנהגותם של חומרים וביחסי דחייה והתרכבות ביניהם.
חומרים שלא מתרכבים (נדחים האחד ע"י השני) - באנלוגיה לאנושי שחי באופן שרירותי זה לצידו של זה, מוטל זה על גבו של זה - לא מייצרים סגסוגת או חומר מרוכב שהחיבור בין חלקיקיו יוצר מולקולות בעלות תכונות אמידות וחזקות יותר, נהפוך הוא, האינטראקציה ביניהם יוצרת מתח, סדקים וצלקות, מבטאת ומנציחה את הנפרדות.
העבודה הטקסטוראלית היא שטח הפקר של ניסוי ותהייה. ככזו היא יכולה להוביל לאי הסכמה, לסכסוך ול"שגיאות" שמותירות עקבות. המתח מתחיל משעת המפגש בין הרכיבים דרך התייבשות החומר ומשם אל רישומו על הצופה, כמו בזלת שמספרת על עבר של התגעשות והתפרצות שהתקררה.
השכבות הגיאולוגיות יכולות להיות אנלוגיות לתת מודע ולאנליזה פסיכולוגית, שאת ביטויה אפשר למצוא בחשיפה של שכבות מוקדמות, בקילוף, ובמרקם הלא אחיד של הציור.
התת מודע יוצר את הדרמה שמתנהלת מתחת לפני השטח, דהיינו את הריאקציות השונות בין החומרים; מלחמות כיבוש, כניעה ושליטה, וחודר את הרשתית הן של הצופה והן של הדמויות. בין השכבות נלכדים פגמנטים שהולכים ומתבהרים ומטשטשים ככל שמתקרבים לפני השטח. האמן מצנן את המאבק ע"י יצירת פני שטח חלביים; מה שהיה כאוטי, מוצנע ונעשה נוח ואף נעים לצפיה, כמעט כמו גלויה. זהו אונס תרבותי.
שעת השיר המת /
השיר הזה הוא כתובת
על מצבה
שמתחתיה
קבור השיר הזה
מתוך באר חלב באמצע עיר שיצא ב 2011 במהדורה שניה בהוצאת עם עובד.
השיר מופיע בתחתית העמוד כמו היה שרבוט, משחק הגיון או אבסורד, כמו תרגיל בהשחזת טכניקה של הפרכה. כבר הפרדתי באצבעותיי את פינת הדף העליונה והחלקתי את ידי כדי להפוך את העמוד כשנזכרתי במאמרו של שי דותן "שירה חייבת לחיות" על עכברים ולאה גולדברג (אתר "מקום לשירה") שקראתי ברפרוף לפני מספר ימים ולהתייחסותו לאיבוד ההיררכיה בשיריו של לסקלי ולחילופי התפקידים בין מסמן למסומן; המילה- מסמן, שהופכת למסומן שקורים לו דברים ממשיים. המשפטים הללו שעלו בזכרוני גרמו לי להשתהות עוד רגע ולבחון מחדש את הפואטיקה של השיר.
הפלקטיות שלו היא כמו ההכרזה "המלך הוא ערום" מפי המלך עצמו ולכן אי אפשר לפטור את הישירות בה מגלם השיר את התפיסה שעומדת מאחוריו ב"טכניקה" בלבד.
הערום המלא הוא לא פורנוגרפיה לשמה, אלא אוניסון של רעיון וטכניקה שמתלכדים למשמעות אחת.
בדר"כ כאשר טכניקה של יוצר נעשית מורגשת ושקופה תוך כדי צפיה/קריאה וכדומה של היצירה שלו, עולות מחשבות על מנייריזם. שימוש בטכניקה כזו או אחרת חייב להיות אינהרנטי ומעוגן בצורך פנימי של העבודה. על מנת שלא יצוף על פניי השטח עליו להיות שקוע בעומק כמו ספינה טבועה. כשהפעולה ניכרת, היא שומטת את הרובד האינטרוספקטיבי שמהותי ליצירת אומנות. אם היא גלויה אז כדאי לה שתהיה נוכחות רצויה, חלק אינטגרלי מדמותה של העבודה; כמו משיכת מכחול שמשאירה עקבות בציור, כמו גילוף גס בעץ, כאשר הם מהווים בטוי לחומר, מושפעים ומשפיעים על העבודה.
אבל כאשר מטרת העבודה היא להפוך את החומר- המילה במקרה זה- לשקוף, לכל דבר ולשום דבר, אז הטכניקה היא שמייצרת את הרעיון, שמנכיחה אותו ושהופכת אותו לתופעה. שלא כמו במדע, עצם יצירתו של האבסורד האנרכיסטי הזה היא ההוכחה לקיומו.
ג'איהיליה
העבודה היא סוג של ניסוי אלכימאי; הפיכתו של חומר, שהוא במהותו אסופה בעלת צורה אקראית וארעית של חלקיקים, לאובייקט מגובש. האפקט שנוצר דומה לצילום תנועה על פני שטח, אך בניגוד לצילום, שהוא פעולה חיצונית שנותנת אשליה של עצירת הזמן, מתחולל תהליך אינטגרטיבי עם החומר שהתוצאה שלו היא הפיכת האשליה למציאות.
הדבר נעשה בשלבים; תחילה דרך שימוש וזרימה עם השאיפה הטבעית של החול להיערם לתילים או דיונות ועד לפעולה האחרונה שמהווה נקודת מפנה אלכימאית, של קיבוע השכבה העליונה של הדיונה וקילופה. אותה חושניות קמורה של פני שטח משתפלים נלכדת ברגע אחד וממשיכה לשמור על איכויותיה גם בהיותה עומדת קפואה על מקומה.
כמו במדבר לבן בו אנו צופים באופק של סחף גלי, אנו מקבלים את הרושם של קו מיתאר שנוצר מתוך תנועה רכה ומלטפת שהותירה את רישומה.
השכבה הגיאולוגית האחרונה שנלכדה והוקפאה, תלויה בחלל, חוצה אותו למה שמתחת (הנעדר) ולמה שמעל. ניירות החול והמצב הייחודי שלו, יוצרים מתח בין שני קצוות, בין החסר לקיים, בין הטבעי למופרך, בין הארעי למקובע. הנוכח מרמז על הפוטנציאל של הנעדר ולהפך ובכך הם מעצימים באופן הדדי אספקטים שונים של האובייקטים ושל החומר ממנו עשויים.
מיתולוגיות / תמיר דויד
שקופים למחצה, כמו המקום שתופסים מיתוסים אופנתיים בתודעה הקולקטיבית-אישית.
רק כהשעין מתמקדת, רק כשהם לוכדים את המבט הם נעשים מוחשיים, אחרת הם נטמעים בתוך מארג הקרטון, בתוך חרושת התרבות הפלקאטית.
האמן משלב כאן קומיקס, מיתולוגיה, אנימציה איקונית, אבל האלמנט האקסטרוברטי של המותגים העכשוויים מזוכך לכדי המהותיות השברירית של קיומם ושל אורך חייהם בתודעה המתחלפת.
לא רק שהמסומן וירטואלי, אלא שגם המסמן כמעט ואינו מתקיים בממשי.
האמן "משחק" בצבעי פסטל כמו חיקוי של תודעה נאיבית ולא ביקורתית, דרכה אנו קולטים את התכנים שנרקחו במלאכת מחשבת (על משקל השרטוט המדויק של הדמויות) ובמניפולטיביות על מנת שיענו על צרכינו המיידיים.
פלוס משכנתא -
חבל, ממש חבל שלא לקחתי איתי כלי כתיבה לרשום את התרשמותי במהלך ההופעה.
לא שאי פעם עשיתי מעשה כזה, אבל יצאתי מבית היוצר שבנמל תל אביב עם תחושת שליחות, להביא את בשורת ה- Shake a Break לעם, לקרוא את שמם בחוצות, לרסס גרפיטי... וזה לא שההופעה היתה טעונה באנרגיה בועטת, או שברקע תלויה היתה איזו אמירה חתרנית, להפך, היא הכי אולד סקול במובן הכי טוב של המילה.
המדובר הוא בערב של שירי משוררים ( רחל חלפי, שימבורסקה, רוני סומק- שהיה נוכח בהופעה, ועוד רבים וטובים אחרים) בהלחנת אורי ביתן, או בעיבודו של ההרכב ללחנים קיימים. טלי גוב שרה לפי הסקונדה פרקטיקה של הברוק; בשירות המילים. ללא מנייריזם, שירה נקייה, צלולה ומלאת חן ומבע. הכימיה בין חברי ההרכב שמנגנים ומופיעים כבר שנים יחד ניכרת ויוצרת זרימה נעימה ובוטחת, המוסיקה היא מים צלולים וההרכב הוא המעיין.
למרות ההרכב הכלי הפשוט (פסנתר, תופים, באס ושירה) כל שיר קיבל טיפול יחודי, כאילו הוא הפייבוריט של אורי, והעיבודים היו מפתיעים וסוחפים עם סולואים מאולתרים בפסנתר של ג'אזיסט (אורי ביתן) שכבר הספיק בחייו לפתח קו ושפה משלו ובכל זאת הישיר מבט של ילד לקהל בסוף כל סולו וזכה לתשואות של השתתפות בשמחה.
המתח החיובי נשמר לאורך כל ההופעה, עם קטעי הקישור שהוגשו ע"י גד אנדריי פור, בטוב טעם ובהומור, ללא מאמץ, כאילו קיבלנו הצצה לחזרה נינוחה וחברית, ולא פחות מזה מקצועית, של הלהקה.
לאוהבי המילה הכתובה זו היתה חוויה מזככת, שכולה אור. האנושיות של חברי הלהקה, כולם יוצאי טבעון, קורנת מהחיוך של הזמרת דרך הענווה של הנגנים ומכשירה את הלבבות שבקהל לאהוב ולסלוח.
פלוס משכנתא של Shake a Break : טלי גוב- שירה, אורי ביתן- קלידים ושירה, טל פדר- באס, עמית לורבר- תופים.
